ישנם הורים הסבורים כי יטו את לב צאצאיהם אל
קיום המצות ע"י שיעירו להם וילמדו אותם ויסדרו
לפניהם הנהגות וכו', ויש הורים שהבינו כי ילדיהם
הם השתקפות שלהם עצמם, וכאשר יטו ההורים
את לבבם שלהם אל מציאות ה' ויתדבקו באמת
בנקודה הפנימית של מציאות ה' יתברך, ממילא
יהיו אף ילדיהם נוטים אחריהם בדרגתם שלהם .
כי זה כלל גדול : שכל הנבראים בשורשם מחפשים
נקודת חיים ונמשכים אליה בעצם טבעם כי ביסוד
הבריאה הומים ללא הרף כוחות אדירים של
צמאון, כמיהה והשתוקקות לחיים. מקור החיים
הוא ה' יתברך והכיסופין המושרשים ומיוסדים
בבריאה- הינם להתבטל ולהתכלל בא-לוקותו
יתברך חי החיים, ובשעה שההורים חיים בנקודת
חיים אמיתית ימשכו אחריהם אלה התלויים בהם
אל מקום ששם הם דבוקים כי בעומק נפשו הילד
מבקש זאת. אך אם ההורים חסרים נקודת חיים
זו ונוטים תמיד כלפי עצמם, כגון אילו דברים
אנחנו נרוויח מזה וכד', מרגישים גם הצאצאים
שאין בהם עתה נקודת חיים לקבל מהם לנפשם,
ויתכנסו איפוא אל עצמם באנוכיות וריקנות, או
ירעו בשדות זרים ח"ו, לקבל מהם חיות.
ובכל עניין רוחני שפועלים ההורים, נותנים הם
אור ומשמעות בחיי בניהם כי כלולים הם בהם.
העתיד כלול בהווה ולכן אין זה קל כלל וכלל לחולל
פסיעות רוחניות, כי פסיעות שלנו מאירות לדורות
נצח. פעולות איש אחד נוגעות להמוני נפשות
המשתלשלות הימנו ובאות אחריו, ויתר על כן,
לא רק שפעולות ההורים פועלות בצאצאים אלא
התכללות הצאצאים בהורים, מעניקה להורים
כוחות רוחניים שאינם שלהם, כוחות הצאצאים
מעשירים את ההורים בכוחותיהם העתידיים של
צאצאיהם אף שטרם באו לעולם הקשר הוא דו
צדדי הם כלולים בהורים וההורים כלולים בהם
נמצא שההווה כלול גם עם כוחות העבר וגם עם
כוחות מן העתיד וכבר הקשה הרה"ק מסאטמר
זי"ע מדוע בט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילן אנו
מרבים בסעודת פירות שהם תולדותיהם של
האילן ולא האילן גופא, מה שאין כן בעצרת בה
נידונים על הפירות- אנו מרבים באילנות לקישוט
בית הכנסת ולא רואים ריבוי בפירות? ותירץ בדרך
צחות בט"ו בשבט ר"ה לאילן, שזה ההורים, אנו
מזדרזים להביא להם כבר עכשיו את פירות השדה,
שזההצאצאים, ולומר להם,אם רוצים אתם יבול
משובח אזי עכשיו הוא הזמן להשקיע באילן,
שזה ההורים, וכאשר בשבועות שהחג הוא כבר
על הפירות, דהיינו הילדים, אנו מביאים לבית
הכנסת את ההורים, כי כפי שהאילן נראה כך ייראו פרותייו